פתיח

_{*קוראים יקרים-  הפתיח לא רלוונטי להבנת הפרויקט, תרגישו חופשי לדלג עליו ולקרוא על מנגנוני הפרויקט. אין מה לעשות, הייתי צריכה לכתוב פתיח אז כתבתי, קטע מנומס תרבותי שכזה שלא באמת צריך אותו אבל עדיין מתקיים... כמו ידיות לספלים עם יכולת בידוד מוצלחת מחום, התרגלתי שצריך לכתוב פתיח אז יש גם אם לא צריך.}

למה אני? למה אנחנו? למה עכשיו?

שמי קרן, לשעבר סטודנטית לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת ת"א. ב2016, בהיותי סטודנטית ממוצא סוציו-אקונומי גבוה, מצאתי את עצמי זמנית בבעיה כלכלית שגרמה לי להבין כמה קל להיכנס למצב של עוני במדינתנו. בשבילי, זה היה לילה אחד והבטחה שתוך 3 ימים אחזור למשכני הקודם שהתארכו לשבוע ועוד אחד ועוד… עד שבלי משים מצאתי את עצמי הולכת ללימודים מבלי לדעת היכן אשן באותו הלילה. אז, כשחסכונותיי ללימודים אזלו אט על עוד לילה במלון בעבור ההבטחה הכוזבת שחיפוש מעון למספר חודשים יהיה בזבוז של כסף והמציאות בה אני תלויה בנדיבות אחרים הפכה לי לריאה רעה...המצב ההוא- בו קיומי האנושי הצטמצם להתקף חרדה, היווה את הבסיס להחלטתי העתידית/הנוכחית שהפחד לאבד תנאי חיים בסיסיים בעבור אזרח נורמטיבי לא יהיה נחלתו של אף אחד במדינתנו ושאת המציאות בה זה אפשרי אני לא אנחיל לילדיי. מה הדבר שעלול לטלטל אתכם כלכלית רק האל יודע ורק הזמן יגלה, וכשהזמן מגלה- הוא מגלה רק אחרי שהתבשלת בחוסר אונים והדלתות שיכלו להיפתח בפניך כבר נעולות. 

עד שלא הייתי במצב הזה בעצמי האמנתי באמונה שלמה שעצלנות היא הדבר שמונע מאנשים לצאת מצרת הדוחק, אבל זה לא המצב הכלכלי, זה המצב המנטלי שאסור לבני אדם להיות בו- הלחץ האנטומי, המחנק הנפשי, הקטטוניה שנולדת ממתח נמתח, רדוף בידי היום יום, שורד נורמל שאזל. אני מאמינה היום שכשאדם נתלש מחייו הוא מתגלגל למצב הישרדות, מאבד את היכולת לתכנן לטווח רחוק, אני יכולה להעיד על עצמי שבתהליך איטי כמעט בלתי מורגש הפכתי יותר חיה נמלטת, יותר מתקיימת מאשר אדם, עצם המצב הזה הותיר אותי חלולה מנטלית ואפתית מוגבלת לרגע הקצר הבא שיספק תחושת הקלה כשאזכה לתחושת ביטחון זמנית בידיעה שאני מסודרת לעוד לילה אחד. הבנתי עד כמה הכרחי לנו הבסיס של ביטחון וסדר הנקי מהתלות וההסתמכות על נדיבותם של אחרים כדי להיות, כדי לשמור על צלם אנוש - כמעט בלתי אפשרי לצאת מזה לבד...אני לא יצאתי מזה לבד...בהסתיים השיפוצים חזרתי ריקה לביתי, עברו חודשים לפני שנתמלאתי בי מחדש, והבנתי- לו הייתי מרקע כלכלי אחר אולי לא הייתי כלל. 

לא יתכן שיהיה קל כל כך לאבד קיום אנושי למשהו כמו מצוקה כלכלית- שיהיה קל כל כך לאבד רווחה בישראל. לכן אנחנו לא נחייה כך אחיי ואחיותיי, לא מבלי שאקח לעצמי את הזכות לפרוש רשת ביטחון מעל הבולען הזה כשאני יודעת שהוא שם. 

אני מוקירה על הנס הזה בו זכיתי להיוולד ולחלוק איתכם את אותו זמן חיים. בתור חוקרת תרבויות הרואה את תקופת חיינו על ציר הזמן מהתקהלות האדם לחברה לערש הציוויליזציות עד לימינו אנו אני אומרת לכם נחרצות- נולדנו לשגשג לא לשרוד. 

אני אומרת- אבל האם יש אדם שלא יודע זאת? הרי כולנו יודעים שנחת ושלווה הם ייעודנו - הרי הם יעדנו. אז אם זה היעד - למה לא יחד? אחרי הכל- גם לאלו המבוססים מביננו- אם באושרו של אחד מאיתנו, יש פוטנציאל עונג אדיר לכולנו אזיי שבחוסר הנחת של אחד נגזל פוטנציאל עושר האושר מכולנו. הנדע שגנבו מאיתנו ונוותר אדישים? קראו נא אחיי, שימו לבבכן אחיות- את תוכניתי בניתי כדי לכבוש נחלתנו, כדי להשיב ירושתנו, ראו אם לא נוכל להביס בעזרתה את שררת "הגורל" ונזכה בזכותנו הטבעית לנחת כמו גם בזכותנו הטבעית ליהנות מאור שמחת שאר בני עמנו. אני מאמינה כי בא הזמן, עתה המקום להתאחד לקום ולהיגאל מהסיכון שגם בחריצות והטורח לא תהיה הבטחה למניעת חיי דוחק ומחסור. 

כפי שכתבתי במכתב הראשון בו תיארתי את רעיוני- מצב השכבות החלשות במדינה אינו מציג תמונה של קושי, כי אם חוסר אונים וחוסר תקווה ואני חוששת שכל מעמד הביניים, לפי מה שחזיתי בו, על סף התהום- ואת זה אני מקווה שרעיוני יתקן מהיסוד. העתיד בו חסד ורחמים יהפכו לפריבילגיה של בעלי הון בלבד כי רק אלה יוכלו להרשות לעצמם כלכלית להושיט יד לעזרה, העתיד בו אנשים שבויים לעבדות כפויה בידי מחסורם הפיננסי הבלתי נמנע, העולם בו לא צריך לפתות אנשים לפעול כנגד המוסר כדי להימנע ממצוקה כלכלית כי מצבם מראש לא יאפשר להם בחירה- העתיד הזה לא יהיה! 

לא יהיה כי לצד הסכנה שתתכן לאנשים נורמטיביים בעת משבר - עומדת ההבנה שניתן למנוע את כלל הנפילה לו רק יהיה מקום שיאפשר מקלט מן הכאוס ברגעים בו עולמך חרב עליך. 

לא הצלחתי להרפות, הייתי אובססיבית, אחוזת טירוף למנוע את העתיד בו חזיתי, הקדשתי את עצמי למציאת מוצא מהאסון הזה באימה. לאחר חודשים של מחקר מעמיק במערכות חברתיות שונות מתרבויות עתיקות ומודרניות כאחת, הגעתי למסקנה שבעידן שלנו פתרון העוני הוא לא רק אפשרי אלא הכרחי ליציבותנו החברתית יותר מאי פעם. ברבעון הראשון של שנת 2017 הצלחתי להציג בכתב את רעיון הפרויקט הראשון שיהווה התוויית דרך להקלה ופתרון העוני בישראל. על הדברים שנאלצתי להתמודד מולם בעקבות פעולותיי להקמת הפרויקט הנ"ל והעבודה שנדרשה כדי לצקת את היסודות אפילו לכינון השלב הראשיתי הזה מוטב שלא אדבר. התוכנית להקלה על העוני שכתבתי ב2017 נכתבה למציאות טרום קורונה, מציאות שהחרידה אותי אך לא התקרבה לאסון מולו תעמוד תוכניתי כיום, מציאות שהיא שעריו של אותו חיזיון בלהה שעבורו הגיתי את תוכנית ההגעה להתרה. 

המצב אליו ערכתי את התוכנית מחדש אינו עוד רק מצוקה כלכלית אלא גם מצוקת דיור-

נכון להיום, בין הגדילה הדמוגרפית והעלייה לישראל מהתפוצות- היצע הדירות בשוק קטן משמעותית מהזקוקים להם. על שום מחירם הגבוה של הדירות החדשות וההיצע הנמוך של הדירות להשכרה ביחס לביקוש, מחירי הדירות והצעות השכירות מאמירים ללא שליטה, באין מעצור, כאשר מבינים שבשנה האחרונה חווינו את עליית המחירים הגבוהה ביותר מזה עשורים במחירי הדירות ורואים את הזינוק במחירי השכירות במאות שקלים ומחירי הדירות במאות אלפי שקלים ברמה חודשית, רואים איך הדבר עתיד לדחוק את כל בני מעמד הביניים שאין בבעלותם נכסים למציאות בה תוך מספר שנים עלות השכירות בישראל תהיה מעבר ליכולתם. אלו לא עלו על דעתי כאשר התיישבתי לבנות מוצא מן הפחת. 

עם זאת, הגדרת העוני אותה ניתן למנוע מהחברה הישראלית במדינתנו באמצעות הרעיון שאציג נותרה על כנה, וזאת כאשר היא נחוצה יותר מתמיד.

-הבעיה/ מהי מצוקת העוני אותה יש לפתור? 

מצוקת העוני אותה אני מזהה כבעיה שחייבת לבוא לידיי פתרון הינה המצב בו כושר ההשתכרות/הקיום של אדם הינו נמוך בצורה משמעותית מהנדרש כדי להתקיים בנחת בצורה צנועה אך מכבדת, ויכולתו של האדם הסביר לצאת מן הקיום במצב שתואר לאחר הכניסה אליו נעה בין קושי לא מידתי למשימה בלתי אפשרית- לדוגמא, במציאות בה העלות הממוצעת של שכירות חודשית לדירת חדר היא 2500₪ ברור שלאלו שנקלעו להתקיימות ברחוב אין את ההון הנדרש כדי לקיים גג הגון מעל לראשם ובלי התערבות חיצונית לא סביר שתתאפשר להם יציאה מן המציאות הזו. בנוסף, ככל שהאדם ימצא במצוקה מסוג זה ליותר זמן כך יעמיק הקושי להיחלץ מהמצוקה. השתמשתי בדיירי רחוב לשם ההמחשה, אך מוטב שאדגיש כי במציאות הקיימת מספיק שאדם סביר יעמוד מול נסיבות לא סבירות בעליל ובמקביל בשביל להימצא במצוקה דומה עם סכנה ממשית להיהפך לזהה לזו של אותם דיירי רחוב. פיטורין, גירושין, ירושת חוב מאדם שנפטר, מחלות ועוד הינן צרות סבירות שיכולות לפקוד את חייו של האזרח הפשוט. כיום רווחת הדעה כי אדם צריך להיות מוכן לכל, אין זו שגיאה! אך אסור לנו להתבלבל בין השאיפה שאחינו ואחיותינו יוכלו להתמודד עת צרה בעצמם ובין המחשבה שאמרה זו נועדה לנו כפרגול לכושלים בהתמדתם בה. לא תיתן הדעת את המקום לטעת כי מרחב התהייה או מרחב התעייה של האדם על שביל חייו הינם טעות שעלותה חילוט החוטא שכשל מלראות את אשר עתיד לו להיות מזכותו לחיות בכבוד. מה לנו שנצרח שהיה על הנצרך גם אם סרח שלא ערך שאתו בעול החלטותיו להתמיד ולהרוויח רוויה ורווח מן הדוחק כאילו בכך היה מבטיח לשרוך חייו ברווחה? האם יש בכך אמת? האם קיימת דרך זהב שתבטיח ללא פגם ללא ספק שלא תקום צרה ליצור מיצר? נתיב שיבצר בצור נחת שבו לא יוצב או ייווצר מצב שיצוד צידה או נצורי צרורות משבר אם עבד אדם שלא יידע הוא צר או צער? כל אדם הגון יודע שבין הנחת והפחת מפריד בעיקר המזל, ואין אלו אלא התוצאות של אותו אובדן מזל אשר אני מבקשת לקחת וליזום להם מענה.

*החשיבות של הצעדים הקטנים- הפתרון לעוני המודרני מצוי ביצירת תנאים שפשוט לשגשג בהם אך לא ניתן להישאר בהם ועל כן יש לנצל את קיום התנאים ולהתקדם במהרה מתוך הבנה שמדובר בהזדמנות ולא מצב קבוע. במקום לתת למציאות המודרנית לדרוס את אלו שעלות המינימום המסוגלות הכלכלית הנדרשת לקיום ראוי גבוהה מידי בעבורם ולכן הם אינם מסוגלים להגיע לשלב הבא שלא לדבר על לטפס ב"סולם בניית איכות חיים" (אנשים לא נוטים להחתים לחוזה תעסוקה או חוזה שכירות דיירי רחוב), הפרויקט הנ"ל יקיים בעבור כל אזרחי ישראל עוד שלבי/חווקי "אפשרויות קיום" נמוכים/צנועים יותר ב"סולם בניית איכות חיים", עד שיקטן הרווח בין חווקי ה"סולם" ויאפשר לכל אזרח מכל רקע או מצב את ההזדמנויות לטפס ולבנות את עצמו כלכלית

-המציאות שתעיד שהבעיה הגיעה לידי פתרון 

ההגדרה לקיום שבו נפתרה מצוקת העוני הנה מציאות בה רווחה בסיסית בתחזוקה עצמית היא נחלת כל הציבור, כלומר, שכל אדם יוכל להשיג בקלות- 

• גג הגון מעל לראשו המתאים לצרכיו 

• מזון ראוי וטרי 

• תמורת עמל הוגן שאין בו שחיקה גופנית, ביזוי או השפלה 

• עם הבטחה שאלו אינם צדקה ושלא יימנעו או יילקחו שלא בצדק 

במצב בו הנ"ל יהיה זמין לכל ובקלות יחסית לדרגה בה תנאים אלו יתקבלו כתנאי הבסיס שאליהם אדם עלול ליפול כאשר הוא מגיע לתחתית- הרי שהושגה אבטחת רווחה כלכלית שתבטיח שכל דרך בה יבחר האזרח הישראלי בארצו, ללא הבדל מוצא, מצב כלכלי, גיל או מין, לעולם לא תענהו החלטתו בעוני או מציאות שלא יוכל לשנות. 

יצירת מציאות שכזו אינה רחוקה מן הקרקע והעיקרון מאחורי מציאות נטולת עוני הוא פשוט: בניגוד לעבר בו רוב ההון של הפרט נועד להשגת מזון, בעולם המודרני, רוב הכסף של האדם הפרטי במהלך חייו יוצא על מימון מקום מגורים, בין אם בהשכרה או בקניית בית, כלומר, במידה ונרצה לקיים מציאות נטולת נדבה בה איכות חיים ראויה היא נחלת הכלל התוואי ההגיוני ביותר יהיה דרך ביטול הנטל הכלכלי שבהחזקת מגורים. 

עם זאת, דיור מוזל יהווה מוקד משיכה לאנשים שלא מחפשים לעבוד או לשפר את איכות חייהם- דבר שמסכן כל פרויקט הוזלה שכזה ביצירת משכנות עוני המורכבים מאנשים המבקשים להתקיים מנזקקות ונדבה בבטלה. 

לכן, בשביל להוריד את עלות המחיה כדי שאדם יוכל לשדרג ביתר קלות את איכות חייו- יש צורך לייצר פתרון מגורים זול (משמע- במחיר שלא יהווה נטל כלכלי/קל לאדם לשלם אותו) וזמין, כך שיתאפשר לאזרח שכורע או מוכנע בידי נטל כלכלי ⇐

לפרוש למגורים הזולים כשהמציאות קשה מנשוא ⇐להוזיל בהם את הוצאותיו הקבועות בצורה משמעותית ⇐ כך שיוכל לצבור ולנצל את ההון שהרוויח ומשם לבנות לאיתנות את מצבו הפיננסי בהמשך 

-כך שתימנע "כליאה כלכלית" במצב בו הוצאותיו של האזרח על מחייתו מכסות את רוב הכנסותיו ↔ אך מבלי לאפשר שפתרון הדיור הזול הזה ייהפך כר פורה לבטלה המעודד חיי תלות בנדבה. את זאת ניתן לקיים בפרויקט של דיור מוזל ע"י החלת שתי תכונות-

1. החלת מנגנון שיהפוך את המגורים הזולים להזדמנות זמנית לכל חלקי החברה, ובכך גם זמין, גם נקי מסטיגמת ה"עזרה לנזקקים" ואם יבואו מהמבקשים לחיות על חשבון אחרים הם יבזבזו את הזדמנותם למגורים במעון המוזל ולאחר מכן- יעזבו, כך שלא יתקיים מצב של רביצת קבע שתקבע אוכלוסייה ספציפית שתנצל את התוכנית לצרכיה בלבד 

2. הקמת המעונות המוזלים קרוב לתחבורה ציבורית/בנגישות לאזורי מפתח/סמוך למקומות עבודה פוטנציאלים כך שהמיקום לא יגביל את היכולת של דייריו לפרנס את עצמם 

בקיום "מקלט כלכלי" של שכירות מוזלת שכזו, גם מבלי שנוסיף לו אי אלו הקלות ומיני פתרונות רווחה אחרים, תקוים מציאות של רווחה קלה לשימור ואישוש בעת מצוקה. אגב, ביטול הנטל הכלכלי שבהחזקת מגורים הוא הדבר לו זוכים בני משפחות אמידות שיש להוריהם נכס שמושכר להם בזול/יכולים לגור בנכס בחינם. כלומר, פתרון מגורים זול ינגיש את רשת הביטחון הכלכלית של ילדי המעמד הגבוה לכלל החברה וללא ההשפלה של הנתמכות מההורים ופרט לכך שזוהי דרך המלך לקיום מציאות של אבטחה כלכלית לאומית- קיום פתרון מגורים מוזל וזמין לכלל החברה יפחית בהדרגה את יוקר-המחיה, שכן ביטול הנטל הכלכלי שבהחזקת מגורים יש בו בשביל להוביל להוזלת שאר המשק דרך האפשרות להפחתת מחירי המוצרים והשירותים בשוק בעקבות הורדת עלות תחזוקת המחייה של האדם הפרטי, אבל כל דבר בזמנו, הרי עוד לא פירטתי על הפרויקט שאני מבקשת להרים עדיין.

-טרם הצגת הפרויקט - שתי נקודות יסוד לעתיד של ביטחון כלכלי לאומי: 

1. הפתרון האפקטיבי היחיד להוזלת הדיור - חייב לבוא מהמגזר השלישי. אין אפשרות להוזלת מחירי הדיור ללא הגדלת היצע פתרונות הדיור. בניה מאסיבית של פתרונות הדיור הסטנדרטיים הינה דבר שמסיבות בירוקרטיות ופרקטיות לוקח זמן רב ומחירן של פתרונות אלו עתיד להיקבע כדרך טבע על ידי תכתיבי השוק החופשי, כך שהוזלתם תחייב התערבות כפויה ברצון האנשים הפרטיים שקנו את הקרקע והשקיעו את כספם בבניית הדירות. התערבות כפויה כזו לא תהיה רק דרקונית אלא פסולה מיסודה! במידה ותקוים היא עלולה לחייב את היזמים והקבלנים, שהם אנשי המגזר הפרטי/עסקי, למכור בהפסד את פרי עמלם ובכך לגרום באמתלת מצוקה לאומית לפגיעה בכדאיות להתפרנס ממקצועות אלו החיוניים לשיקום המשק. האם זה ראוי לדרוש מהיזמים והקבלנים, שגם הם כמונו- אזרחי המדינה, להיות "הסוס הלבן" עליו תרכב הממשלה, אותה אנו ממנים לטכס עצה ומוצא מן המשבר? מה גם שלא בטוח שדיור מוזל במסלול הזה ישיג את יעדו לקיום הוזלת הדיור - כאמור, אם ייבנו פרויקטים אלו כדיור מוזל לכל- פתרונות דיור אלו מסתכנים בייצור משכנות עוני ואילו ייבנו עם דרישות סף דרך הגדרת והגבלת האוכלוסיות שיוכלו לזכות בגישה לפרויקטים שכאלו, אנו פוסלים את האפשרות להשגת הדיור בקלות על שום החיוב בקיום בירוקרטיה שתקבע את התאמת הפרט לפרויקט. לכן, חובה שפתרונות המגורים המוזלים/הפרויקטים להוזלת הדיור לא יבואו מהמגזר העסקי, כך שיהיו במכוון מנותקים ממניעי השוק החופשי, או מהמגזר הציבורי, כך שיהיו חופשיים מהצורך למלא איזו גחמה פוליטית. לפיכך, האפשרות היחידה לקיום פתרון אפקטיבי, בעליל לא קוסמטי, להוזלת הדיור- הוא מהמגזר השלישי.

2. אני מזמינה כל קורא לחדול לרגע מלראות בקיום מצב של מצוקה כלכלית (העוני) - גזירת גורל חברתית, אות לבטלנות/קלות דעת פרטית או הזדמנות לרוחב לב אישי ולראות את עולם הנזקקות מעיניי- אנו עם מוכשר, מוצלח אשר לא פעם זכה מן הדעת להישגים אדירים. אנו יודעים כי מחיר תווית הנזקק שוחק את האדם מלהאמין במסוגלותו האישית ואיך גם במצב של רווחה פיננסית יכול הקושי והסיכוי להפסד לגרוע מאיתנו את האומץ לממש את הנדיר למימוש והחריג לביצוע- -על שום אלו, אני רואה בעוני גירעון ציבורי רב דורי בהון האנושי. כל דוחק כלכלי שמנע מאזרחי ארצנו לממש תוכניות נועזות ומוצלחות שיכלו להתבטא בתשואה פיננסית- גרע מכל עמנו את פירות הצלחותיהם וזאת אף מבלי להבטיח שאותה הקרבה פרטית (ואני טוענת-מהציבור כולו) מנעה או תמנע דוחק או צורך בסעדים כלכליים מהאזרחים שהקריבו לנו את הצלחתם. במאמר מוסגר אוסיף, בניגוד לעזרה פיזית שממלאת את החסך הספציפי ללא תיווך של כסף, גובה העזרה הפיננסית (תרומה כספית) מוגבל לתכתיבי השוק החופשי ומנותק מיכולת השליטה של נותן העזרה הפיננסית. משמע, העזרה הפיזית (כמו בעת נתינת זכות לגור בדירה למשל) אפקטיבית יותר מתמיכה פיננסית (כמו העברת כספים למטרת מימון מגורים), ובמידה והעזרה הפיזית תמנע את הדוחק ללא צורך ב"תו נזקק/מסכן", הרי שאנו קרובים לעתיד אמיץ יותר, בו אזרחי ישראל לא יחושו עוד בצורך להקריב את חלומותיהם בעבור תחושת ביטחון פיקטיבית.